תשע"א, התפר שבין ה-10 ל-11, כמעט בפתח. ענין של עשרים וארבע עד ארבעים ושמונה שעות ואנחנו עומדים לעוד משפט חד שנתי, נידונים בין השאר על עד כמה נתעניין במבצעי טיטולים, אם יהיה את מי לטטל, אם נריב מי יטטל, וביננו, אם יהיה בכלל מי שיטטל. יש ילדים שאחרי יום דין כזה איבדו את מי שיטטל. טוב, מיצינו את המטוטלת, כף הקלע, או כל שאר מושגים שעושים לנו לא נעים במצפון.
אחד האלמנטים היותר נעימים של חודש הרחמים והסליחות, הוא איחול השנה טובה הבנאלי והבלתי מתחייב בעליל. שכן, ט. כידוע. ל.ח.
הטפטוף מתחיל משהו בסביבות יג' באלול, כשהמרוקאים כבר שקועים עמוק בסולחה טהורה והאשכנזים אפעס, עדיין אומרים לקל נורא, "תרשום תרשום, תכף נדבר". או אז מקדימים חרוצים לשלח ברכות שנה טובה מתקתקות ומנותקות מהמציאות, מי זוכר בכלל שתכף שנה חדשה.
קונספטואלית, היה לנו טוב עם דף הקרטון המתקפל, ערימת הנצנצים שעליו, והשנה הבאמת טובה ודביקה שנחרטה על גבו, מעוטרת בדבש ושופר. קנינו שלושים כאלה, כשעוד היה "עשר" בשטר, הכנו רשימה במחברת הדפרון החומה וביילנו, ממש ביילנו אותן לכתובות שונות. אנשים קיבלו מעטפה קצת עבה לתיבת הדואר האפרורית שלהם, זה היה לפני שיקום שכונות ותיבות דואר של ברונזה וזכוכית חלבית. על המעטפה היה כתוב בכתב מדי אישי, לא היו מדבקות מודפסות של כתובות או מוענים, "לידידי היקר", "לסבתא המתוקה", והמעטפה הייתה סגורה היטב ברוק אנושי.
כשהגיעו הפלאפונים המשוכללים, לא מספיק משוכללים בשביל להיות מעוקרי סמס, אבל בעלי פאנלים מתחלפים ואפילו- צלצול פוליפוני של אברהם פריד, הדברים קצת התערערו בדפרון.
זאת אומרת, זה לא ששוק כרטיסי הברכה המתקתקים הלך וגווע, להפך, הוא לבש צורה של כרומו ומיכל נגרין, הוא הפך לגדול יותר, מנגן, מוכן מראש. אבל עדיין, כבר לא רצנו לקנות בין שאר הסימנים, "גלויות מוכנות", היה זה פתאום מסרון מוכן. רשימת תפוצה. כמעט כמו ספאם.
