יותר ויותר חרדים ודתיים לשעבר או לפעמים ממלאים את המסך. האם זה טוב ליהודים? קובי סלע לא בטוח. בעיניו המפגשים הבלתי אמצעיים בתור לסופר, כנים יותר מעוז זהבי בכיפה.
משהו טוב – או מוזר – מתרחש בשנים האחרונות על גבי המרקע. אולי בגלל שמיצינו את כל האופציות האחרות, אולי בגלל שנתח חובשי הכיפות בתעשייה גדל, ואולי בגלל תקציבים מקרנות עשירות, אבל לאחרונה ממלאים סיפורים, סדרות וסרטים שנוגעים בהוויה המסורתית ובזהות היהודית כל פריים אפשרי מצוי.
מרחק נגיעה ארוך עבר מאז החלו לצלם סיפורים אנושיים סביב המסורת היהודית בפריים טיים. שחקנים מוכרים עוטים זקנים וכיפות, שחקניות מחליפות אג’נדה בשביס. גם תכניות הריאליטי מתהדרות בשומר מצוות תורן ו/או עבדקן.
אני מודה, בתור חובש כיפה (שחורה, נעים מאד) התלהבתי כשקרובי משפחה רחוקים ושכנות למעלית התחילו להביע עניין בהבדל בין כשרות בד”ץ לכשרות ה- OU ושאלו “מה אכפת לרב אמנון יצחק ששוואקי מופיע בקיסריה?”.
יכול להיות שהצורך של הציבור החילוני לגלות עוד על אורחות חייו של הדוס הממוצע נובע מהופעה מבריקה של יורם כהן ב”אח הגדול”? אולי. מאידך, אני גם לא יכול לקבוע בוודאות שהראיון האחרון של ח”כ הרב חיים אמסלם אצל רזי ברקאי הוא ששיגר מאות מתעניינים להרים טלפון לארגון “ראש יהודי”. ובכל זאת מותר להסכים שהנוכחות המוגברת של דוסים ודוסים לשעבר על המסכים, מייצרת באז.
ועם זאת, הביטוי הטלוויזיוני חוטא לאמת, תועמלני ואפילו מתחיל להימאס. נכון שחיי משפחה שבנה חוזר בשאלה הם לא קלים, אבל רבותיי, נמאסתם. בעבר, לפני מיליון שנה ועשרות ערוצי VOD, נפעמו כולם מדתי וחילוני המתרוצצים אחרי ג’יפ “בסוף הדרך”. אבל היום זה כבר מלאכותי ומעיק. כי כשפרנסי ערוצים מסחריים משקיעים משאבים בסימני שאלה, סימני קריאה וסימני חיים, אני מסיק שהגיעה עת תשלום. האפליה המתקנת שנועדה לשרת את היוצאים בשאלה, מייתרת את העשייה ה’יהודית’ עד כה.
האמת היא שהגשר הטלוויזיוני בין דתיים לחילונים לא מוביל לשום מקום; אם כבר, החיים עצמם הם הגשר. אנחנו נפגשים במילואים, בתור ל’רמי לוי’ ובפקקים בדרך לנמל תל אביב. תשאירו את זה ככה. חשיפת היתר עלולה להוביל לפיצוץ מיותר, ולכו תדע איזה סרטים עוד יעשו על זה.
רק אתמול הזדמנתי לפגישה של בעלי עסקים, לא דתיים בעליל, שניסו להבין מי הקהל הדתי שאיתו הם מבקשים להחליף אי אילו מאות אלפי שקלים (מול חשבונית). בשנת 2011 יושב איש עסקים ישראלי, משכיל, שכבר עבר לא מעט בחייו העסקיים, ומקשיב בעיניים נוצצות לתיאורים על שותפיו לעם. “לא ידעתי”, הוא יתנצל בהמשך השיחה, “לא תיארתי לעצמי שמותר לכם לקרוא, לטייל, לנסוע לחו”ל, להתלבש אופנתי ועדיין להיחשב דתי…”. כך, לצד דמעות ההתרגשות שנקוות בכולנו, אני תוהה אם לא מסחרנו מדי את היהדות, ולו רק בשביל לקבל קורטוב של לגיטימציה חילונית.
אם הייתי גובה שקל על כל פעם שנשאלתי את השאלה הזאת, ספק אם הייתי ממשיך במקצוע, מסיבות של חוסר יעילות כלכלית. כמו תמיד, תלוי את
רק השבוע קבעתי לסושי עם לקוח פוטנציאלי, ככלל אני מאמין שהדרך לליבו של הלקוח עוברת דרך צ’ופסטיק, וואסבי וכתמי סויה
גילוי נאות: הפוסט הבא נכתב בפלטפורמת הפרסום החרדית, ‘פשקוויל’, כתגובה לפוסט-מאמר של נחום ברזנסקי בנוגע לאזלת ידי היחצני”ם החרדים דהיום. תהנו.
