לפני ארבע שנים, לאחר תפילת ערבית והקינות שרבטתי כמה מילים על בטן ריקה. לצערנו, בית המקדש עדיין לא נבנה והפוסט אקטואלי גם היום, למעט תיקון קטן אך מבאס: מאז חורבן הבית כבר עברו לא פחות מ 1942 שנה…
נכתב בליל תשעה באב,
על בטן ריקה ושפתיים חרבות…
בבית הכנסת בו אני מתפלל, מתרחשת תכונה רבה בכל ראש-חודש אב. זה לא בגלל הדילים באילת, גם לא בשל הנופשונים באנטליה. הורתה של התכונה כבר בברכת החודש שנאמרת אמנם בקול שפל, אבל עם לא מעט קריצות, בעיקר באגף הגבאים הוותיקים.
מה לעשות ובקהילה אליה אני משתייך, התייחסו עם רבות השנים בהערכה רבה לפיוטי החורבן והקינה, בן אחר בן העבירו את מסורת היללה. עם ירידת הדורות נתקבצו להם מנהגי אבלות חדשים שמאפילים על מנהגי דור החורבן, או בלשונו של פרוספר, הגבאי הבלתי מעורער: "כל דור והחורבן שלו…"
רק כדי לסבר אוזניים אשכנזיות, ארמוז שהחזרה הגנראלית לקראת מופע פיוטי החורבן, מתקיימת כבר בה' באב, אז גם חל יום ההולדת של בית הכנסת עצמו, שנבנה לפני 56 שנים, אבל מי סופר.
ציבור המתפללים, שמכיר בערך החורבן ומקפיד כמעט בכל דיני האבלות למעט אולי גילוח והתזת מי קולון, רואה בהכרת המנגינות הרבות של המזמורים את תחילת ראשית גאולתנו, בבחינת "יותר גלות מזה כבר לא יהיה". ההכנה לגאולה השלמה מבחינתו, מתחילה בספרונים הדקים עם הציור של הכותל, זה שבוכה מתחילת החודש, ואף אחד לא יודע לומר אם הגשם ישטוף לו את הדמעות.
הערב, כמעט אלפיים שנה לאחר החורבן, מתמקמים נכבדי הקהילה על כריות מרופדות, שרפרפי פלסטיק, והיה גם מישהו שהצטייד בספר טלפונים (אזור חיוג 08, סימבולית מתחבר לחורבן היישובים בגוש). הספרונים נשלפים ועל פני שכניי היתה הארה, משהו בין חיוך נוגה להרגשת סיפוק, בבחינת עברה-עוד-שנה-ושום דבר-לא-השתנה.
הצעירים שבינינו, מחליפים מבטים, מודדים זקנקנים וזיפים חדשים ומהמרים בלחש על מי תיפול הזכות לפתוח את הערב בקריאת מגילת איכה. מתח קל באוויר הדחוס והמחניק (זכר לארבעה ימים ללא מקלחת של חמין), ומרציאנו, שלא מופיע בשום טופס הימורים, לוקח בגדול.
"בצאתי ממצרים", הוא מסלסל. "בצאתי מירושלים", עונים לו חבריו. האווירה בבית הכנסת הקטן אך העדתי מאוד, מתחממת לקראת רגע כיבוי האור. הנערים השובבים, שהתרוצצו עד כה בנעלי-בית חורפיות בין הספסלים ההפוכים, לוקחים פסק זמן כדי לחוות את "הקטע עם הנרות". ואכן פרוספר, גבאי בית הכנסת עם הזיפים הנכונים, קם ממקומו, פניו אומרות אבלות, ניגש אל ארון החשמל, ומוריד כפתור אחר כפתור, ונדמה שבכל מפסק חוזרים כולם שלוש מאות שנה לאחור. כשהוא מוריד את המפסק האחרון, זה עם נרות ה'יזכור' של הוריו עליהם השלום, משתתק הקהל והדמעות מאיימות להתפרץ. הקינות בבית הכנסת הזה הם כנראה הימים הגדולים של החברים כאן.
"היום!", מתחיל ממלא-מקום רב בית הכנסת, למנות את השנים לחורבן, "אלף תשע מאות, שלושים, שלושים, אה, כמה זה יוצא השנה?" הוא חומק מהטקסט המסורתי, ופרוספר, הגבאי הנצחי, גוער בו כאילו רוצה לומר המעט-שאתה-צריך-לדעת-גם אנחנו-צריכים-לומר-לך ?
"שלושים ושמונה!" מכריז פרוספר ואוטם בכך את הספק, והרב ממלא-המקום, חוזר אחריו בביישנות: "היום, אלף תשע מאות שלושים ושמונה לחורבן בית מקדשנו…" והקהל, שכבר לא עומד במעמסת ההתרגשות, פתאום מוחה כפיים…
"צצצ", מנסה הגבאי להרגיע, אך לשווא. בבת אחת חוזרים כולם אלף ותשע מאות ושלושים ושמונה שנים אחורה, ואפוסטומוס, אישיות לא אהודה במיוחד בערב הזה, נתקע בדמיונותיהם של המקוננים…
סוף התפילה.
בזה אחר זה מרים מרציאנו את אלה שכושרם לא מאפשר להם לקום באופן עצמאי ונאנח לכובד משקלם. "חורבן קשה השנה, אה?" מנסים לקשור איתו שיחה, סוג של הכרת הטוב, והוא, עם גב כפוף עונה להם: "בטח חורבן קשה, אני מרגיש אותו מאוד, כל הגב התחתון שלי חרב…".
אם הייתי גובה שקל על כל פעם שנשאלתי את השאלה הזאת, ספק אם הייתי ממשיך במקצוע, מסיבות של חוסר יעילות כלכלית. כמו תמיד, תלוי את
רק השבוע קבעתי לסושי עם לקוח פוטנציאלי, ככלל אני מאמין שהדרך לליבו של הלקוח עוברת דרך צ'ופסטיק, וואסבי וכתמי סויה
גילוי נאות: הפוסט הבא נכתב בפלטפורמת הפרסום החרדית, 'פשקוויל', כתגובה לפוסט-מאמר של נחום ברזנסקי בנוגע לאזלת ידי היחצני"ם החרדים דהיום. תהנו.
