פוסט טראומה: שיטת מצליח

האכזבה גדולה כשמתברר שהאדם מתקשה להקשיב להגיגים ותיאוריות עבודה מפורטות כשפיסות טונה מוטלות לפניו, מילא. יומן הפגישות שלנו כולל גם מקומות חלביים ובשריים במקרה של חוסר תקשורת בעל מאפיינים יפניים.

אומנם קבענו במקום אחר, מסעיר פחות, אבל עדיין, הנורות האדומות לא הבהבו מספיק, כנראה. כבר בתחילת הדברים הדגיש בן שיחי כי הוא אינו מתכוון להשקיע שקל בפרסום ואת כל התקציב הוא מפנה לעבודת יחסי הציבור. משרד מקביל במדיה הכללית היה מכריז על יום חג למשמע הדברים, אני החוורתי. הסברתי לו שכדי להגיע את קהל הלקוחות הפוטנציאלי חשוב לשלב בחוכמה את התקציבים והפעילות הפרסומית עם זאת היחצנית, אבל הדיבורים היו לחינם. ניסיתי להחכים אותו בדרך העבודה – רמזתי שכלי התקשורת יתעלמו ממנו באלגנטיות מעוררת השתאות ואפילו הצעתי לו סכימה איך זה עובד, כולל תיאור עץ המשקיעים ובעלויות צולבות של המו"ל – וכלום, הבחור אפילו מסרב לשקול פגישה ("בלי סושי!!") עם פרסומאי.

אמרתי לו שאחשוב על זה, אבל כבר בדרך לחנייה זיהיתי בעצמי התנגדות ערה למהלך. עצמי הזכיר לי שלא כדאי לעצבן את המדיה, שלקוחות באים והולכים והמדיה לעולם נשארת ובכלל "מה-זה-שהלקוח-חושב-שהוא-יודע-הכול-כשכלל-בסיסי-בתקשורת-החרדית-דתית-הוא-לא-מבין?"

בקיצור, התקשרתי אל הלקוח והודעתי לו שזה לא נראה לי. כדי להפגין אבירות, אפילו הצעתי לו משרד אחר, אבל אז הוא אמר "רגע, מה הלחץ? אתה חושב שצריך פרסום? ניקח פרסום. העיקר אל תכעס ואל תיקח את זה אישית…".

בסוף התיק נפל כי למוצר שלו אין כשרות. לסושי לעומת זאת, יש כשרות מהודרת…